תַקצִיר
הטבח בקומאראקפאי ב-22 בפברואר 2019 מהווה את אחת הפרשיות החמורות ביותר של אלימות המדינה נגד אוכלוסיות ילידים בוונצואלה במאה ה-21. אירוע זה, שהביא למותם של לפחות שבעה בני אדם ולמעלה משלושים פצועים, התרחש בהקשר של ניסיון להכניס סיוע הומניטרי בינלאומי לוונצואלה, כאשר חברי הצבא הבוליברי והמשמר הלאומי תקפו את חברי הקהילה הילידית של פמון בנשק חם כשניסו להקל על מעבר הסיוע מעבר לגבול עם ברזיל.
האירועים התרחשו בקהילת סן פרנסיסקו דה יוראני, הידועה גם בשם קומראקאפאי בשפת פמון, הממוקמת בעיריית גראן סבנה במדינת בוליבר, כ-70 קילומטרים מסנטה אלנה דה אואירן. הטבח הוא חלק מדפוס רחב יותר של מיליטריזציה מתקדמת של שטח ילידים ודיכוי נגד קהילות המתנגדות לשליטה של המדינה במשאבי הטבע שלהן, במיוחד במסגרת קשת הכרייה של אורינוקו.
האירוע חשף את הפגיעות הקיצונית של אוכלוסיות ילידים לאלימות של המדינה, היעדר ערבויות חוקתיות לאוטונומיה טריטוריאלית של הילידים, ואת הניצול הפוליטי של המשבר ההומניטרי בוונצואלה. ההשלכות המיידיות כללו את העקירה הכפויה של יותר מ-1,500 ילידי פמון לברזיל, המיליטריזציה הקבועה של האזור ודפוס מתמשך של פטור מעונש שנמשך עד היום.
אזור אירועים מרכזי
העימותים החמורים ביותר התרחשו באזור המכונה המחסום הטריטוריאלי פמון, הממוקם ישירות על טרונקל 10 בקומאראקפאי. נקודה זו הייתה המסנן הביטחוני העיקרי שהוקם על ידי הקהילה הילידית כדי להסדיר את המעבר של כלי רכב צבאיים ואזרחיים בשטחם, תוך מימוש האוטונומיה החוקתית שלהם. טרונקל 10 חוצה את כל אורכה של קומרקאפאי ומשתרע הרחק לתוך ברזיל, מה שהופך אותה לנקודת עניין חשובה מאוד.
אזור תזוזה
המשפחות שנמלטו לאחר הטבח מצאו בתחילה מקלט באזורים הרריים הנמצאים בין 10 ל-15 קילומטרים מזרחית לקומאראקפאי, לכיוון טפאי Roraima. לאחר מכן, רובם חצו את הגבול לקהילות הברזילאיות בננאל וטראופארו, הממוקמות במדינת רוראיימה, ברזיל.
כרונולוגיה מפורטת של אירועים
19-21 בפברואר 2019:
ב-19 בפברואר 2019, ממשלת ברזיל הודיעה רשמית על שיתוף הפעולה שלה עם מבצע הסיוע ההומניטרי בראשות חואן גואיידו, על הקמת מרכזי איסוף בבואה ויסטה ובפאקריימה, במדינת רוריימה. החלטה זו העצימה את המתיחות בגבול, שכן ניקולס מדורו דחה מכל וכל את כניסת הסיוע ההומניטרי, וכינה זאת עילה להתערבות צבאית.
ב-20 בפברואר, כוחות הצבא הבוליבארי נפרסו לסנטה אלנה דה אואירן עם פקודות מפורשות למנוע את כניסתה של שיירת סיוע הומניטרית כלשהי. בעיירת הגבול זוהו טנקים וכלי רכב משוריינים שגרמו לבהלה בקרב האוכלוסייה המקומית.
ב-21 בפברואר, מדורו הורה על סגירה רשמית של הגבול עם ברזיל, וגם אסר על תעבורה אווירית על פני כל השטח הלאומי. עם זאת, קהילת פמון מקומראקפאי הביעה בפומבי את כוונתה להקל על העברת הסיוע ההומניטרי, בהתחשב בכך שהמשבר הכלכלי משפיע במיוחד על חבריה הפגיעים ביותר.
22 בפברואר 2019:
בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר ניסתה שיירה צבאית ראשונה המורכבת מארבעה כלי רכב לחצות את המחסום הטריטוריאלי של פמון בקומאראקפאי. השומרים הטריטוריאליים הילידים, מבנה אבטחה קהילתי שנוצר ב-2001, הורו לכוחות להסתובב לאחור, ואילצו את השיירה לסגת אל הגשר מעל נהר יורואני, הממוקם כ-4 קילומטרים מהקהילה.
שלב ההתקפה הראשונה (5:45 - 6:30 בבוקר):
בין 5:45 ל-6:00 בבוקר חזרו השיירות הצבאיות עם תגבורת. שלושה מתוך ארבעת כלי הרכב הצליחו לעבור את המחסום והתמקמו מול בתי הקהילה, בעוד הרביעי נעצר על ידי הילידים, שאילצו את יושביו לצאת.
זוראידה רודריגז, אישה ילידית בת 45 שהכינה אמפנדס למכירה למטיילים, הייתה במטבחה כששמעה את היריות הראשונות. היא יצאה החוצה לבדוק את המצב עם בעלה רולנדו גרסיה, מדריך טיולים בן 52, ועם תושבי קהילה נוספים.
שיא האלימות (6:00 - 6:30 בבוקר):
עדים מסכימים כי הילידים ניגשו לרכבים הצבאיים לא חמושים כדי לדבר ולברר את כוונות החיילים. עם זאת, החיילים הגיבו בירי ישיר לעבר האוכלוסייה האזרחית. זוראידה רודריגז הייתה הקורבן הראשון, נורתה שלוש פעמים בחזה כשעמדה מול ביתה.
רולנדו גרסיה, שראה את אשתו פצועה, רץ לעזור לה וגם נפגע מירי כשהוא סובל מפציעות חמורות בבטנו. חברים נוספים בקהילה שניסו לסייע לקורבנות הותקפו אף הם באקדחים ארוכים.
המתקפה נמשכת (6:30 - 7:00 בבוקר):
אנשי צבא רדפו אחרי הילידים הנמלטים, תוך ירי ללא הבחנה לעבר בתים ואזורי מקלט. קליבר פרס, בן דודו של רולנדו גרסיה, נפצע קשה בשלב זה של המתקפה. אונסימו פרננדס סבל מפציעה בחוט השדרה שהותירה אותו משותק לכל החיים.
הצבא השתמש לא רק בנשק חם אלא גם בפצצות גז מדמיע, מה שפגע במיוחד בילדים ובקשישים שחסו בבתיהם. המספר המיידי היה מת אדם אחד (זוראידה רודריגז) ויותר משישה עשר פצועים, כמה מהם במצב אנוש.
תשובת הקהילה (7:00 - 12:00 בערב):
בתגובה לפיגוע, הצליחו חברי הקהילה לעצור 27 אנשי צבא, בהם בריגדיר גנרל חוסה מיגל מונטויה רודריגז, מפקד המשמר הלאומי במדינת בוליבר. מטרת הפעולה הייתה להפעיל לחץ כדי להשיג ערבויות שלא יהיו פיגועים נוספים ולדרוש טיפול רפואי לפצועים
העברה של פצועים (12:00 עד 18:00)
הפצועים הקשים ביותר נלקחו תחילה למרפאה המאולתרת בקומאראקפאי, שחסרה את המשאבים לטיפול בפציעות ירי. חלקם הועברו מאוחר יותר לבית החולים רוזה ורה זוריטה בסנטה אלנה דה אויירן, בעוד המקרים הקריטיים ביותר נלקחו לבית החולים הכללי רוראיימה בבואה ויסטה, ברזיל.
23 בפברואר 2019
הסכסוך מתרחב לסנטה אלנה דה אוירן:
ב-23 בפברואר, ההפגנות התפשטו לסנטה אלנה דה אואיירן, שם הפגינה האוכלוסייה בסולידריות עם קורבנות קומאראקפאי ובתמיכה בסיוע הומניטרי. התגובה הצבאית הייתה מיידית ואכזרית.
המשמר הלאומי הבוליברי פתח באש על מפגינים לא חמושים בחלקים שונים של העיר, כולל שכונת קוואטרו אסקינאס ובסביבת מפקדת המשמר הלאומי. חוסה אלסי פרז מרקז, צעיר פמון בן 20, נהרג במהלך הדיכויים הללו.
התוצאה של המחאה ב-23 בפברואר:
היום השני לאלימות גרם למותם של שלושה בני אדם נוספים: חוסה הרננדז, בן 25, חוסה באריוס, בן 22 וחוסה אלסי פרז מארקז, בן 20. בנוסף, 57 בני אדם נפצעו ו-62 נעצרו באופן שרירותי, כולל 16 ילידי פמון.
הארכת הסכסוך מ-24 בפברואר ל-4 במרץ 2019
הרוג מפצוע אנוש:
בימים שלאחר מכן, כמה מהפצועים קשה מתו בבתי חולים. קליבר פרז נפטר ב-27 בפברואר בבית החולים בואה ויסטה. רולנדו גרסיה מת ב-2 במרץ באותו בית חולים, מופרד מילדיו שנמלטו ליתר ביטחון.
ב-3 במרץ, חורחה גונזלס, בן 41, יליד אופאטה, מת לאחר שנורה בראשו במהלך ההפגנות ב-23 בפברואר בסנטה אלנה דה אואיירן. ב-10 במרץ 2020, כמעט שנה לאחר מכן, מת אונסימו פרננדס עקב סיבוכים מהפציעה בעמוד השדרה שסבל מההתקף הראשוני.
הקורבנות והאחראים
קורבנות:
לקורבנות הטבח יש פרופיל דמוגרפי הומוגני: הם היו בעיקר תושבי קהילת פמון בקומאראקפאי, בני 18 עד 52, שעסקו בפעילויות כלכליות מסורתיות כמו תיירות, חקלאות קיום ומסחר בקנה מידה קטן.
זוראידה רודריגז, בת 45, הייתה אם שמכרה אמפנדס למטיילים שעברו דרך טרונקל 10. חברה בכנסייה האדוונטיסטית, השתתפה באופן פעיל בשירותי בוקר משפחתיים ונודעת בקהילה בזכות עבודתה הקשה ואופייה השליו.
רולנדו גרסיה, בן 52, עבד כמדריך טיולים המתמחה בטיולים ל-Roraima tepui. במקור מברזיל אך התאזרח בוונצואלה דרך נישואיו לזוראידה, הוא זכה לכבוד בשל הידע שלו על השטח ומחויבותו לשימור הסביבה.
קליבר פרז, בן 24, בן דודו של רולנדו גרסיה, היה חקלאי צעיר שעבד בחווה המשפחתית ומדי פעם כעוזר מדריך בטיולי תיירות. הוא היה נשוי למלאני וייצג את הדור החדש של מנהיגי הקהילה.
חוסה אלסי פרז מרקז, בן 20, היה סטודנט צעיר וחבר פעיל במשמר הטריטוריאלי של פמון. הרצח שלו במהלך הפגנות ה-23 בפברואר בסנטה אלנה דה אוירן ממחיש את ההיקף הגיאוגרפי של הדיכוי הצבאי.
Onesimo Fernandez סבל מפציעה בחוט השדרה שהותירה אותו משותק במהלך המתקפה ב-22 בפברואר. למרות מאמצים רפואיים בברזיל, בריאותו התדרדרה בהדרגה עד מותו במרץ 2020, מה שהפך את המקרה שלו לדוגמא להשלכות ארוכות הטווח של אלימות המדינה.
מספר חברים נוספים בקהילה סבלו מפציעות שהותירו אותם עם תופעות המשך קבועות, כולל צליעה ומגבלות תפקוד שהשפיעו על יכולתם לבצע פעילויות כלכליות מסורתיות.
עבריינים:
האחראים הישירים לטבח השתייכו לצבא הבוליבארי ולמשמר הלאומי הבוליברי, שהיו חלק ממבצע סגירת הגבול שהורה ניקולס מדורו. בריגדיר גנרל חוסה מיגל מונטויה רודריגז, מפקד המשמר הלאומי בבוליבר, זוהה כקצין הבכיר ביותר שנכח במהלך האירועים.
האחריות הפיקודית משתרעת על הדרגים העליונים של שרשרת הפיקוד הצבאית, לרבות שר ההגנה ולדימיר פדרינו לופז וניקולאס מדורו עצמו כמפקד העליון של הכוחות המזוינים, שהורה על סגירת הגבולות ומניעת כניסת סיוע הומניטרי בכל אמצעי הנדרש.
מסקנות
הטבח בקומאראקפאי ב-22 בפברואר 2019 מהווה נקודת מפנה ביחסים בין מדינת ונצואלה לעמים ילידים, המסמן את תחילתו של שלב של דיכוי שיטתי שאפיין את השנים שלאחר מכן. האירוע חושף פגמים מבניים מרובים במערכת הפוליטית של ונצואלה, לרבות היעדר מנגנונים יעילים להגנה על זכויות אדם, המיליטריזציה הגוברת של המינהל הציבורי ומכשירי המשבר ההומניטרי למטרות שליטה טריטוריאלית.
ניתוח מפורט של האירועים מראה שהטבח לא היה תוצאה של עימות ספונטני, אלא מבצע צבאי מתוכנן שמטרתו לשבור את ההתנגדות הילידים לשליטת המדינה על שטחי אבותיהם. השימוש בנשק מלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית לא חמושה, רדיפת הפצועים בבתיהם, והיישום שלאחר מכן של משטר טרור באמצעות פשיטות לילה מאשרים את האופי השיטתי של האלימות המופעלת.
ההשלכות ארוכות הטווח של הטבח חורגות מהתחום המקומי, ויוצרות תקדים של פטור מעונש שהקל על החזרה על דפוסי אלימות דומים באזורים ילידים אחרים במדינה. העקירה הכפויה של יותר מ-1,500 בני אדם מהווה צורה של טיהור אתני ששינה לצמיתות את ההרכב הדמוגרפי של האזור, והקלה על היישום שלאחר מכן של פרויקטי מיצוי בשטחי אבות.
התגובה הבינלאומית לאירוע, למרות שהיא חשובה באופן סמלי באמצעות אמצעי זהירות של הוועדה הבין-אמריקאית לזכויות אדם, לא הספיקה כדי להביא לשינויים יעילים בהגנה על העמים הילידים של ונצואלה. התמשכותה של פטור מעונש חמש שנים לאחר האירועים מאשרת את הצורך במנגנונים בינלאומיים חזקים יותר להגנה על אוכלוסיות פגיעות בהקשרים של סמכותנות.
Diosdado Cabello (השני על סיפונה של משטר מדורו) מצהיר ב-25 בפברואר "לגבי האירועים שהתרחשו בקומאראקפאי, יש לנו מידע שזה היה חיובי כוזב, והוכח שהמשמר הלאומי הבוליבריאני (GNB) לא השתתף במעשה"
הזיכרון של קורבנות קומארקפאי חי בקהילות הילידים כסמל להתנגדות נגד דיכוי המדינה, אך גם כתזכורת לשבריריות של זכויותיהם בהקשר הפוליטי הנוכחי. המאבק לצדק נותר אחד האתגרים העיקריים של תנועת הילידים בוונצואלה, הדורש הן פעולה ברמה הלאומית והן תמיכה מתמשכת מהקהילה הבינלאומית.
לבסוף, יש להבין את הטבח בקומאראקפאי לא כאירוע מבודד, אלא כחלק מדפוס רחב יותר של הפרות זכויות אדם המאפיין את משטרו של ניקולס מדורו.
הערת החוקר
דוח זה מבוסס כולו על מודיעין בקוד פתוח (OSINT). אין גישה למידע מסווג. לא נעשה שימוש במקורות חסויים. כל מה שמתועד כאן זמין לציבור - אם אתה יודע היכן לחפש.
המשמעות אינה טמונה בגילויים סודיים, אלא בחיבור בין הנקודות: מראה כיצד המיליטריזציה של הגראן סבנה, המצור של הסיוע ההומניטרי, ההתקפה על קהילת פמון והעקירה הכפויה לברזיל מהווים חלק מדפוס אחד קוהרנטי של דיכוי.
דפוס זה נועד לשבור את האוטונומיה של הילידים, לדכא התנגדות ולגבש שליטה סמכותית על גבול אסטרטגי וטריטוריית כרייה. וההשלכות שלו עדיין נראות היום בקהילות שנפגעו מקומאראקפאי.